הכל התחיל כשמחירי הדירות התחילו לרדת. אף אחד לא האמין שזה יקרה, ושר האוצר בכלל לא התכוון, אבל זה קרה. הריבית עלתה בשיעור חד, הבועה התפוצצה והשוק השתגע. פתאום מי ששכר דירה הפך לשפוי, ומשקיעים חיפשו בנרות איך להפטר מהנכסים. ואנחנו? קנינו דירה קטנה בחיפה ב-1.2 מיליון ₪, מה שנשמע אז כמו מחיר נורמלי. אבל כשהריביות עולות ההחזר החודשי גדל. והוא גדל. וגדל. וגדל. והגיע מ-3,100 ₪ לחודש עד ל-4,300 ₪.

אז בהתחלה אתה אוכל פחות בחוץ. אחר כך מוותר על המנוי לחדר כושר ואומר לעצמך שתעשה הליכות וריצות, מה שכמובן לא קורה. וברור שהחיים ממשיכים, ואנחנו בריאים, לפחות בינתיים. אבל התחושה המעצבנת הזאת מלווה אותך כל הזמן. הזמזום הטורדני הזה, החסרת הפעימה כשאתה מגהץ את האשראי. ההמתנה הבלתי נגמרת לעשירי לחודש. חברות ההלוואות שמזהות את המצב שלך (איך הן עושות את זה?) ומתקשרות כל שבוע מחדש להציק. וכבר אין טיול לחו"ל באופק, אפילו לא לקפריסין או ליוון, כי מי כבר יכול להרשות לעצמו במצב כזה.

"הוא שוב חולה", נאנחת נועה, בת הזוג שלי ומסתכלת ברחמים על הכלב שלנו, בוני. כבר שבוע שהוא יורק דם. לקחנו אותו לשלושה וטרינרים, שעשו לו צילומים ובדיקות ומה לא. עלות כל בדיקה כמה מאות שקלים. הווטרינרית האחרונה אמרה שצריך ניתוח, וזה יעלה 20,000 ₪, אבל היא מבינה את המצב שלנו ומוכנה לעשות את זה ב-15,000 ₪, מחיר מיוחד בשבילנו. אם אנחנו מוציאים סכום כזה עכשיו מי יודע מה יהיה בחודש הבא. או הנוכחי. אבל איך אפשר להפקיר את הכלב שלנו, שמלווה אותנו יום יום כבר 6 שנים. הולך לישון איתנו בלילה וקם איתנו בבוקר, מלווה אותנו בטיולים הליליים שלנו ומציק לחתולים. מלקק לך את הפרצוף בלי הפסקה ובוהה בך סתם ככה בלי בושה. "אולי נפתח קמפיין בהדסטארט?", הציעה נועה בנימה מיואשת.

ואז הגיעה המכה הנוספת. הבוס הזמין את כולנו באופן מפתיע לחדר הישיבות, וכבר אז הבנו שמשהו לא טוב הולך לקרות. מה הוא כבר יכול להגיד, שהוא החליט לקצר לנו את שעות העבודה השבועיות? כולנו יודעים מה המצב במשק ומה המצב של החברה. הוא כחכח קצת בגרון ופתח מיד בדבריו, שנראה שהתכונן עליהם היטב לפני כן: "שלום לכולם. כולכם יודעים שהחברה בקשיים, זה לא סוד. אני אגיד את הדברים באופן ישיר. ההנהלה החליטה לפטר בחודש הבא 10% ממצבת העובדים. לכן בחודש הקרוב כולכם, למעט מוטי מהכספים, בתקופת מבחן". הוא עצר לרגע ונשם בכבדות, ואז המשיך: "זה לא קל גם לי, ואני חייב להודות שגם אני בדיוק כמוכם בתקופת מבחן", הוא השפיל מבט לנוכח המבטים המשתאים.

שחיתי לי בשלווה בבריכת כדורים צבעוניים לצד ילד בלונדיני בן 4 בערך שנעץ מבט חשדני בכף הרגל שלו, שנראתה לו כשייכת לאדם אחר. הושטתי לו יד ידידותית, והוא בתגובה איבד עוד יותר את שיווי משקלו והחל לפרפר, דבר שהצחיק אותו מאוד. הילד תפס כדור אדום וניסה לנגוס בו, ולפתע הכדור הפך למטבע של שנקל. רגע לאחר מכן כל הכדורים שנגעו בנו הפכו לשנקלים מנצנצים. הילד המשיך לצחקק. אני לעומתו הבנתי מהר מאוד את הפוטנציאל והתחלתי להשתולל, מנסה לגעת בכמה שיותר כדורים, להפוך כמה שיותר מהם לכסף מזומן.

הפעמון צלצל. התעוררתי בבהלה במיטה. נועה ואני הסתכלנו זו על זה. גם בוני התעורר בין-רגע והחל לנהום. לקחו לי כמה רגעים להבין שעכשיו שבת בבוקר. השעון על הצג של הפלאפון הראה את השעה 08:31. שמתי על עצמי גופיית סבא והתחלתי ללכת לכיוון דלת הכניסה לבית, בוני מלווה אותי. הצצתי בעינית והבנתי שאני לא רואה כלום. הזזתי את הכיסוי של העינית. שליח עמד שם, קסדה של אופנוע בידו, והביט מעלה בהמתנה. פתחתי את הדלת. הבטתי בו בתהייה. "Hello, are you Mr. Yogev?", הוא שאל במבטא אמריקאי. "Yes…", עניתי בעודי מצמצם את עיניי. לא זכור לי הזמנתי שום דבר מהאינטרנט שמחייב שליח, מקסימום קייס לאייפון. נועה הופיעה מאחורי. "מה הסיפור?", לחשה לי. "אין לי מושג", לחשתי בחזרה. "May you sign here please?", הוא הושיט לי מעטפה חומה וקבלה באנגלית. "OK", השבתי וחתמתי בלי לשאול שאלות. "Thanks, bye…", שלף השליח את הקבלה מידיי והסתלק.

סגרתי את הדלת וניגשתי לשבת בסלון, נועה ובוני בעקבותיי. "נו?", האיצה בי נועה. "מה נו?", עניתי. "תפתח כבר!", אמרה. "ואם זה אנטרקס?", אמרתי בחשש. "נו כבר, טמבל. אתה לא מספיק חשוב בשביל שישלחו לנו אנטרקס", דחתה נועה את הרעיון באחת, וניסתה לחטוף אותה מידיי בעודי מפגין כישורי התחמקות מרשימים. סובבתי את המעטפה. בחלקה האחורי הודפס הכיתוב "Mr. Z". הרגשתי לרגע כמו אוסטין פאווארס. אולי מישהו אי שם בעולם החליט להפוך אותי לסוכן סמוי. פתחתי את המעטפה בעדינות, וגיליתי לתדהמתי צ'ק. הסכום שהתנוסס עליו גרם לשנינו לצרוח. 1.36 מיליון ₪. "מההההה?", הבטנו אחד על השני המומים. החתימה הייתה על שם Mr. Z, בנק גולדמן סאקס, סניף ניו יורק. והצ'ק על שם יוגב בובליל. כן, זה אני. כן, זה אני! מה לעזאזל קורה פה?

הצצתי פנימה אל פנים המעטפה וגיליתי שם דף A4 מקופל בקפידה. פתחתי אותו והתחלתי להקריא:

"שלום יוגב,
אמנם לא יצא לנו להיפגש אף פעם, אבל אנחנו מכירים היטב. אפשר אפילו להגיד שאנחנו מכירים אישית. וגם אתה מכיר אותי, או לפחות שמעת עליי. מאז שנת 2008 אתה עובד אצלי בחינם. אני מעסיק אותך במשך שעות כל יום. בזמן האחרון האלגוריתם שלנו גילה שמצבך הכלכלי הולך ומתדרדר. אני מצר על כך מאוד. מאחר ואני מעריך מאוד את הפעילות שלך באתר שלי, החלטתי להעניק לך שקל אחד על כל לייק שקיבלת מאז שנת 2008 ועד היום. זאת הוקרת התודה הקטנה שלי כלפייך, על כל מה שנתת לי לאורך השנים. זאת ההזדמנות שלי לתת לך בחזרה. אני מקווה שהסכום הצנוע הזה יסייע לך ולמשפחתך מבחינה כלכלית, כך שתמשיך ליהנות מהאתר שלי ושנמשיך לתרום האחד לשני.

שלך בכבוד ובהערכה,
מארק צוקרברג."

הפוסט פורסם גם בדף הפייסבוק שלי, מומלץ להכנס בעיקר אם בא לכם לקרוא קצת תגובות.