"מה הזיכרון הראשון שלכם ממני?", היא כתבה. ברגע נדיר של אומץ, לחצה על "Make Post" ואז "Share", מיד ובלתי מחשבה נוספת. שלא תהיה אפילו שנייה אחת נוספת להתחרט. בדקות הראשונות כלום לא קרה. היא ישבה וחיכתה מול המחשב, בוהה בו בציפייה. אולי זה לא היה נכון לפרסם את הפוסט בשעה כל כך מאוחרת, חשבה לעצמה. האלגוריתם של פייסבוק הרי אוהב שעות אחרות לגמרי, ומעדיף סרטון, או לפחות תמונה. גם סטורי בטח היה מוליד קצת יותר יחס. היא כבר עמדה לסגור…
יום אחד פשוט התחלתי לרוץ. תבינו, אני שונא לרוץ. עוד בתיכון די סבלתי, אבל זה כלום כמובן לעומת הצבא. שם פשוט הכריחו אותי לרוץ. כל הזמן. כמעט כל יום. בהכנה לקצונה, ובקורס קצינים, ושוב פעם בקורס קצינים, ובהשלמה לקצונה. לרוץ לרוץ לרוץ. כבר בהכנה לקצונה התחילו הבעיות בברכיים ושברי מאמץ ואללה יסתור. אבל הם התעקשו שאמשיך לרוץ. ואפילו מינו אותי להיות קצין אימון גופני, למרות כל ההקלות שאישרו לי. כי קצין צריך לרוץ. מאז ניסיתי לחזור לריצה כמה פעמים. לבשתי…
אמא שלי לא רצתה שאלך לקרבי. מה זה לא רצתה, התנגדה בתוקף. בגיל 8 רציתי להתחפש לחייל ואבא דווקא היה בעד. אולי כי בועז, הבן של השכנים, התחפש לחייל בשנה קודם לכן וכבר הייתה תחפושת מוכנה. בכל מקרה, אמא לא אהבה את הרעיון. בסוף התפשרנו על שוטר, ואני הסכמתי בתנאי שיהיה לי אקדח. ושפם. אבא פחות התלהב, אבל נסענו לקנות תחפושת חדשה. יום אחד בגיל 16 הגעתי הביתה מבית הספר ומצאתי את אמא יושבת ליד השולחן ובוכה. עוד לפני ששלל…
במשך שנה שלמה היינו חולפים אחד על פני השנייה ברחוב, היא לכיוון האוניברסיטה, אני לכיוון תחנת האוטובוס שתוביל אותי לבניין משרדים אפרורי אך קלאסי במרכז העיר. אחרי שבועיים רצופים דחפתי לה את המכתב הראשון ליד והיא נעצרה, הביטה בי המומה. ואני המשכתי ללכת, בעודה בוהה בי. יום למחרת נתתי לה את המכתב השני והיא הגניבה לי חיוך קטן. ביום השלישי היא הושיטה לי יד ולקחה את המכתב בערגה, כף ידה נוגעת בידי כאילו מבלי משים. כתבתי לה כלמיני דברים, קראתי…
הכל התחיל כשמחירי הדירות התחילו לרדת. אף אחד לא האמין שזה יקרה, ושר האוצר בכלל לא התכוון, אבל זה קרה. הריבית עלתה בשיעור חד, הבועה התפוצצה והשוק השתגע. פתאום מי ששכר דירה הפך לשפוי, ומשקיעים חיפשו בנרות איך להפטר מהנכסים. ואנחנו? קנינו דירה קטנה בחיפה ב-1.2 מיליון ₪, מה שנשמע אז כמו מחיר נורמלי. אבל כשהריביות עולות ההחזר החודשי גדל. והוא גדל. וגדל. וגדל. והגיע מ-3,100 ₪ לחודש עד ל-4,300 ₪. אז בהתחלה אתה אוכל פחות בחוץ. אחר כך מוותר…
הבטנו למעלה ולפתע ראינו טיפה. "זה בכלל לא טיפה, זה הקילוף של התקרה", אמרנו בהכחשה גלויה. "הגשם הזה, איזה בלאגן", עברה במוחנו מחשבה על קשיש על אבוב בהוד השרון, מפליג לו בשלווה. העזנו אפילו לגחך. המשכנו להביט, הרי קילוף בתקרה זה דבר כה מרתק, כה נוגה, כה סוריאליסטי. ועוד בחורף שכזה. חיוך קטן בלב, לנו זה לא יקרה. אך אז הופיעה עוד טיפה, ועוד אחת. היא גדלה וגדלה עד שצנחה בקול עמום. בלאפ. הסטנו את מבטנו מטה בחדות, והבחנו איך…