1. עיצוב. בדרך כלל אני רגיל למקם מרחבים שדורשים תכנון על סקאלה שבקצה אחד שלה נמצאים יופי ועיצוב, ובצד השני פרקטיות וממשק משתמש. במילים פשוטות, נוחות. יפן למשל הייתה בשבילי חוויה מעוררת השראה בכל הנוגע לחוויית משתמש – החוויה שם לרוב מינימליסטית ולאו דווקא יפה או מעוצבת במיוחד, אבל היא ללא ספק נוחה ושימושית. בליסבון חוויתי הארת עיצוב. הכל פשוט יפה ונעים למראה. ולפעמים זה לא פחות חשוב. המדרכות, הבתים, ציורי הקיר. אפילו הקעקועים של אנשי העיר. הכל. בפעמים אחרות, כמו קו 28 של החשמלית הידועה לשמצה, אתה עלול להרגיש כמו סרדין שתקוע בתוך פחית מעוצבת בקפידה. אבל עדיין סרדין.

2. מדרחובים. בתקופה האחרונה יוצא לי לחשוב די הרבה על מדרחובים במרחב העירוני. אחת הטענות היא שעל מנת שמדרחוב ישגשג הוא צריך למשוך תיירים, והרבה. המדרחובים של אזור הבאישה בליסבון בהחלט עושים את זה, ומושכים המוני תיירים בכל יום בין 09:00 ל-19:00. אבל מה קורה ביתר השעות? קשה להסתובב באזור בלי לחשוב על טרגדיית החדגוניות של ג'יין ג'ייקובס – באזור הזה ישנם עסקים משלושה סוגים בלבד – חנויות אופנה, מסעדות/ בתי קפה, וחנויות מזכרות. וזהו. אחת הדירות הבודדות שקיימות שם ומשמשות למגורים שימשה אותנו, וכך זכיתי לראות בכל ערב באופן קבוע את הטיפוסים המפוקפקים שמופיעים בפינות הרחוב, ואת השוטרים שמופיעים בפינות האחרות. וזהו, הרחובות ריקים לחלוטין.

3. הליכתיות. אני שונא עליות, שונא ירידות, ובאופן כללי שונא ערים עם ירידות ועליות. תנו לי ללכת במישור, ראבק. אבל בליסבון המצב שונה: כל העיר מלאה בירידות ועליות ללא הפסקה אבל איכשהו החוויה חיובית. אולי מאחר וישנן תצפיות יפות ממקומות שונים בעיר, שגורמות לבערה בשרירי התאומים להתרכך. חוץ מזה, העלייה עוברת באופן חביב במיוחד כשהעיר כל כך יפה, ובכל פיתול מתגלה תמונה חדשה, מקסימה ומהפנטת. ואם דיברתי על החדגוניות של באישה, בשאר העיר המצב שונה באופן קיצוני, ולכל רחוב הקסם שלו.

4. גובה הבנייה. במרכז ליסבון אין בניינים גבוהים, מה שנקרא מגדלים. בכלל. כלום. וזה פשוט תענוג. וזה חשוב במיוחד כשהסמטאות צרות, ואתה לא רוצה להרגיש כמו מקק קטן בקוסמוס עצום.

5. קצב. בליסבון חיים כ-550,000 תושבים, אבל היא לא מרגישה כמו עיר גדולה. הקצב שלה איטי ורגוע, האנשים נינוחים. הנהגים מקפידים לעצור להולכי רגל במעברי חצייה. אם חשבתם שעיר חייבת להיות ענקית ומלחיצה, ליסבון מוכיחה בדיוק את ההיפך. אחד הדברים המוזרים עבורי כישראלי היה שכמות הפרסומות במרחב הציבורי קטן באופן משמעותי מאשר בארץ. כנראה שגם זה משפיע על מידת הרוגע שלך כשאתה מתהלך ברחוב.

6. איך להפוך איום להזדמנות. ב-2010 חוותה פורטוגל משבר כלכלי קשה מאוד, בדומה ליוון, ספרד ואירלנד, כולל חוב לאומי עצום ושיעורי אבטלה חמורים (מעל 17%!). אחרי סדרה של רפורמות כלכליות פורטוגל כיום היא אחת המדינות עם הצמיחה הגבוהה ביותר באירופה, כולל הכנסות גבוהות מתיירות ומדיניות מקלה מאוד בכל הנוגע להגירה אל המדינה, בדרך אל התאוששות. שיעור האבטלה היום בפורטוגל הוא 10.1%. בנוסף, שוק הסטארטפים בליסבון מתפתח מאוד ובשנים האחרונות קמים עוד ועוד חממות, אקסלרטורים ומרחבי עבודה משותפים, שנהנים מעלויות מחייה זולות מאוד באופן יחסי למקומות אחרים באירופה ובצפון אמריקה. פורטוגל וליסבון בפרט מצליחות למשוך גם רבים מן המעמד היצירתי, שכולל אמנים ואנשי רוח, והסצנה התרבותית ממשיכה להתעצם. עם זאת, שיעור הילודה הנמוך שנובע גם מחוסר בטחון תעסוקתי וכלכלי מאיים על המדינה.

הפוסט פורסם גם בדף הפייסבוק שלי. מומלץ להכנס בעיקר אם בא לכם לקרוא קצת תגובות.