הגירה. מה עובר לכם בראש שאתם קוראים את המילה הזאת? אולי פלאשבק לתחנה המרכזית בתל אביב ולאוכלוסיות מצוקה. בלונדון הגירה היא הנורמה. בואו נדבר קצת על נתונים – מאות אלפי מהגרים בשנה, כ-40% מתושבי העיר ויותר הם לא "לבנים". אנחנו מדברים על דור שני ושלישי למהגרים, לונדונים של ממש. לא תמיד שררה אידיליה, אבל היום למשל שכונת בריקסטון, שב-81' התרחשו בה מהומות אדירות על הרקע הזה בדיוק, היא סמל לרב תרבותיות ואחד האזורים הכי מגניבים ומיוחדים בעיר. אגב, ראש העיר הנוכחי, סאדיק קאן, הוא מוסלמי בן מהגרים מפקיסטן, שבעבר קיבל איומים על חייו כי הצביע בעד נישואים חד מיניים, ואחד הדברים המרכזיים שהוא שם לעצמו למטרה הוא להקפיא את מחירי התחבורה הציבורית (אני מניח שבשלב הזה כבר הבנתם שהתאהבתי בו). בכל אופן, בעיניי אחד הדברים היפים ביותר בערים גדולות, ערי עולם, הוא היכולת שלהן להכיל מגוון של אוכלוסיות שונות. וזה תלוי במדיניות וסדרי עדיפויות כמובן, וגם בהבנה שלגיוון יש ערך, ומי כמונו בישראל אמור להבין את זה.

מוזיאון Tate Modern. התמזל מזלי ליפול על תערוכה מגניבה במיוחד, שנקראת "Living Cities". היו שם המון דברים יפים, אחד מהם הוא סרטי דוקו קצרצרים של כמה דקות כל אחד שנוצרו במימון קרן בלומברג (כן, הם רודפים אותי כנראה…) ומסקרים אמנים שונים שמציגים בתערוכה בעיר בה הם גרים – למשל אמנית מבנגלור (הודו) שעושה שימוש בחומרי גלם שהיא מוצאת בשווקים מקומיים, אמן מביירות שפיסל בניין גבוה ואפור מאוד ששימש בעבר לתצפיות צבאיות ותקוע באמצע העיר כמין פיל לבן ומוזר (לי הוא הזכיר קצת את המלון בכניסה לעכו), אמנית מטהראן שעזבה את העיר לכמה שנים וכשהיא חזרה היא גילתה שהיא בקושי מזהה את העיר שלה, כי מסתבר שבשנים האחרונות הורסים שם מבנים בקצב מהיר מאוד כדי לבנות לגובה, והעבודות שלה מדברות על שייכות וזהות בעיר גדולה. אז אם אתם אוהבים ערים כמוני ונמצאים בלונדון, שווה לקפוץ. אגב, באחת התמונות שצירפתי יש מיצג של עיר שעשויה מ… קוסקוס!

הפוסט פורסם גם בדף הפייסבוק שלי. מומלץ להכנס בעיקר אם בא לכם לקרוא קצת תגובות.