מה הזיכרון הראשון שלכם ממני?
"מה הזיכרון הראשון שלכם ממני?", היא כתבה. ברגע נדיר של אומץ, לחצה על "Make Post" ואז "Share", מיד ובלתי מחשבה נוספת. שלא תהיה אפילו שנייה אחת נוספת להתחרט.
בדקות הראשונות כלום לא קרה. היא ישבה וחיכתה מול המחשב, בוהה בו בציפייה. אולי זה לא היה נכון לפרסם את הפוסט בשעה כל כך מאוחרת, חשבה לעצמה. האלגוריתם של פייסבוק הרי אוהב שעות אחרות לגמרי, ומעדיף סרטון, או לפחות תמונה. גם סטורי בטח היה מוליד קצת יותר יחס.
היא כבר עמדה לסגור את הלפטופ וללכת לישון, לנסות לסיים עם הלילה הזה. עוד לילה מתיש שבו לא הצליחה להירדם והשדים הטריפו אותה. אבל הלב שלה הלם במהירות, ומנע ממנה להפסיק לחכות.
אחרי 12 דקות תמימות הגיעה התגובה הראשונה. "מה?", כתב לה מישהו שהיה איתה בתיכון. היא כבר שכחה שהם חברים בפייסבוק. בחילה קלה עלתה בה, מאיימת לעלות מהבטן. היא כיווצה את עיניה אבל המסך נותר מטושטש מעט. כן, ייתכן מאוד שעשיתי טעות עם הפוסט הזה. מי בכלל מעלה פוסטים כאלה לפייסבוק בימינו. אבל עצם התגובה גרמה לה להתרגשות קלה, לפחות מישהו שם לב אליה. היא נכנסה לפרופיל שלו. תמונה שלו בתאילנד בלי חולצה, נשען על פיל כאילו שהם חברי ילדות.
עוד דקה חלפה ודנה חלפון עשתה לה לייק. מעניין מה היא בדיוק מנסה להביע, אולי רחמים. אולי הזדהות. אולי הערכה, על האומץ שלה. ואולי זה סתם עוד לייק, אחד מיני רבים שהיא מפזרת לה בעולם מבלי משים, בקלילות הדנה חלפונית שלה.
ואז הגיע המבול. דודה לאה כתבה שהיא זוכרת איך היא פגשה אותה לראשונה בבית החולים בילינסון, תינוקת ורודה ומתוקה. מושיק הרשג"ד המיתולוגי מהצופים כתב שהוא התרשם מכישורי הכנת כדורי השוקולד שלה כבר בפעולה הראשונה. דודי אורבך הבן זונה ששירת איתה בחיל הים כתב לה שהוא לא זוכר את הפעם הראשונה (שבה היא הסכימה לתת לו נשיקה בלחי), אבל זוכר ממש טוב את הפעם השנייה (שבה היא כבר לא יכלה לו). עוד ועוד אנשים כתבו לה על רגעים מצחיקים, מרגשים, כואבים ורגילים שבהם הם נפגשו לראשונה. רבים מהם זכרו איך כבר בפעם הראשונה שהם ראו אותה הם הבחינו בעיניים המיוחדות שלה, חומות וגדולות, ואיך הסתכלה בהם במבט שהוליד ביניהם אינטימיות במידה מפתיעה, ובאופן מוקדם מהצפוי.
היא עמדה לתת 'לב' לתגובה של דודה לאה אבל אז נרתעה וחזרה בה, לא רצתה להתחיל עכשיו להגיב לכולם. עדיף היה לה להמתין, לפחות עוד קצת. כדי להיות בטוחה. היא פתחה מסמך וורד והחלה לכתוב את הזיכרון הראשון שלה מעצמה. הגן של דליה, גיל 4. כל שני ילדים-זאטוטים צוותו יחד תחרות ריצה לטווח קצר בחצר של הגן. היא עמדה יחד עם רותם, ילדה שחומה עם פוני ארוך מידי שהגביל לה את שדה הראייה. "למקומות… היכון… צאו!", הכריזה דליה ושתיהן החלו לרוץ כאחוזות דיבוק. הראשונה כמובן תזכה בסוכרייה על מקל (עם מסטיק), והשנייה רק בסוכריית טופי. בלטה סוררת גרמה לה ליפול ישר על הפרצוף, ולשפשף את הפרצוף, המרפק הימנית והברכיים. אם רק היו מלמדים אותה ליפול לפני שלימדו אותה לרוץ… היא כמובן התחילה לבכות באימה והילדים סביבה המומים ורועשים. דליה הגננת רצה פנימה אל הגן והביאה איתה יוד לחיטוי. "תירגעי, חמודה", היא אמרה וליטפה את שערה, הושיטה לה סוכריה על מקל של מנצחים אמיתיים. "לאאאאאא!!!". כנראה שזאת הפעם הראשונה שבה למדה לצרוח. "אמא אמרה לא", עמדה פתאום בעקשנות מפתיעה. "לא, לא, לא, לא!!!", הצביעה באצבעה הקטנטנה על היוד. היא לא ידעה להסביר מה לא בסדר, אבל לא הרשיתה לדליה בשום אופן לשים לה יוד. לימים, דליה כנראה צריכה להודות לה על שהצילה אותה מבילוי בכלא, כי היא רגישה ליוד, ויכלה למות. מטבע הדברים, אמא הייתה גאה בה, וקצת פחות סובלנית כלפיי דליה.
עוד תגובות מילאו את המסך. ההוא שהכיר אותה משם, וההיא שזכרה אותה מפה. מישהו קריפי שלמדה איתו יחד פעם למבחן בתואר ראשון העז לכתוב לה שהוא עדיין זוכר את הריח שלה, ועורר בה צמרמורת. השכנה שגרה מתחת לבית של ההורים שלה זכרה איך עזרה לה לתלות את הדגלים ביום העצמאות בחזית של הבניין.
היא הושיטה יד ונטלה בידה חתיכת נייר טואלט מהגליל שניצב על השולחן. ההכנה הפיזית והנפשית הקבועה שלה לקראת פעולה שהיא לא רוצה לבצע. קראה שוב בקפדנות את כל התגובות מהסוף להתחלה, ואז שוב מההתחלה לסוף. אחת, אחת. בינתיים הצטברו להם עוד כמה לייקים, פרצופים נדהמים ולבבות, שאנשים מפזרים כדי להראות אהבה וירטואלית. בלי שום זכר לאותו אירוע שניסתה להדחיק בלי שום הצלחה במשך שנים. האירוע שלא שכחו לה במשך שנים.
הוא היה המורה שלה לקולנוע, מחוספס אבל עדין. נמוך מהממוצע, מה שגרם לתלמידים, בני נוער שכבר הגיעו לשיא גובהם וחלקם התנשאו מעליו, לאהוב אותו אפילו יותר. הם הרגישו שהוא אחד משלהם. היא הייתה חלק משלישייה. התפקיד הרשמי שלה בפרויקט הגמר, סרט אימה ביזארי במיוחד בשם "סמטת הזומבים", היה העורכת והתסריטאית. התפקיד הלא רשמי היה לסחוב עליה את יוסי קדוש מכיתת מב"ר שהיה צלם די כושל, ואת ליאת אוחיון, שהייתה לכאורה הבמאית אבל בפועל החליטה שהקאסט צריך מאפרת, וזה היה עיקר עיסוקה. אחרת, מי יודע אם הם היו מסיימים את הבגרות הזאת. יום אחד מקולל בחדר העריכה שבו יוסי וליאת שוב הפקירו אותה להמשיך לערוך לבדה, המורה ניגש אליה לאוזן ולחש לה כמה מילים שלא שכחה לעולם. הילדה האמיצה לא הצליחה לצעוק לא, ופשוט קפאה. 10 שנים אחרי היא העזה והתלוננה. הוא התאבד. היא נשאה עליה הכל. את נעיצות המבט. את הלחשושים. את הטוקבקים. את נהגי המונית שהטיפו ש-'בואי שנייה נדבר תאכלס. 90% מהמקרים אתן משקרות, נכון?'. היא אכלה את כל החרא ומימנה לעצמה את כל הכדורים והטיפולים. היא גילתה שחרדות זה דבר יקר, והתגעגעה לדאגות שהיו לה לפני כן.
"נעים מאוד, דוקטור לתוכנה זייגרניק. אני אעשה לך את הפרוצדורה", הוא הושיט יד ידידותית, של רופא מיומן. "כמה חתימות אחרונות ואנחנו מתחילים", אמר עורך הדין שליווה אותה. אחרי החתימות הגיע הואליום, ואחריו שאננות מבורכת. הושיבו אותה מול מסך טלוויזיה, 32 אינצ', והדליקו אותו. "חשוב לנו להראות לך איך מחקנו הכל, זה חלק בלתי נפרד מתהליך, ואספקט חשוב בהפנמת השינוי שנוצר. אנחנו כמובן מאוד יסודיים", הסביר הדוקטור, והיא הנהנה בצייתנות. במשך 5 דקות היא ישבה וצפתה במסכים מרצדים במהירות שיא. כתבות מאתרים מובילים וגם מכאלה שמעולם לא שמעה עליהם הבזיקו במהירות על המסך. פוסטים בפייסבוק, דפים מפוברקים, טוקבקים, תגובות ברשתות חברתיות ופורומים. אחר כך החלו להימחק הארכיונים, ואז המטא-דאטה. לבסוף הופיעו מסכים שחורים, כמו של פעם, במערכת הפעלה דוס, עם כלמיני פקודות מוזרות. "סיימנו", אמרו שניהם בבת אחת, מחייכים אליה, בעודה פעורת פה ופעורת עיניים, חומות וגדולות.
באף אחת מ-157 התגובות שקיבלה לא הוזכר אותו מקרה, למרות שחלק נכבד מהעוקבים שלה הכיר אותה אך ורק בגללו. אותם נשמות טובות שדאגו לשלוח לה מידי יום הודעות נאצה ותגובות מגעילות פשוט נדמו. אז זה כנראה עובד, היא חשבה והרשתה לעצמה לחייך. לפתע החלה לדמוע.
"מכובדיי, 'הזכות להישכח' הינה זכות יסוד במדינה ליברלית ודמוקרטית", אמר נשיא המדינה באופן נחרץ בנאומו לאזרחים. "לא ייתכן שהכמויות האדירות של המידע שנשמרו אודות אדם ברחבי האינטרנט במשך עשרות על גביי שנים ייזקפו לרעתו ללא אפשרות התיישנות. לכן החלטתי לתמוך בהוראת השעה לפיה כל אזרח יורשה פעם אחת בחייו, ולגביי אירוע אחד בלבד, לערוך את הפרוצדורה כך שהמידע אודות אותו מקרה, לבחירתו, יימחק כלא היה. כידוע, על פי החוק במדינת ישראל, ובהתאם לסעיף 41A להחלטת האיחוד האירופי, מידע שאין לגביו סימוכין כלשהו ברשת האינטרנט דינו כאילו שאינו התקיים כלל. לכן, דין אדם שמזכיר אירוע אשר לכאורה לא התרחש, דינו כהוצאת דיבה ועל כן עתיד להיענש בחומרה על-ידי רשויות החוק". הוא עצר לרגע, מסדיר נשימותיו. "אני מאחל לכולכם יום עצמאות שמח, יש לנו מדינה נהדרת. אני מתכבד להעביר את רשות הדיבור לכבוד ראש הממשלה, הגברת מירי רגב".
הפוסט פורסם גם בדף הפייסבוק שלי, מומלץ להכנס בעיקר אם בא לכם לקרוא קצת תגובות.