בחודשים האחרונים מצאתי את עצמי חושב לא מעט על ההשפעות שיש לטכנולוגיה על חיינו. דווקא כחובב טכנולוגיה מושבע אני תוהה אם צריכת הטכנולוגיה שלי ושל הסובבים אותי היא בהכרח חיובית, אם היא במינונים הנכונים, אם היא נעשית מתוך בחירה, מתוך שליטה. הרבה פעמים, אם להיות כן עם עצמי, התשובה היא לא, ואני מנחש שאני לא היחיד שמוצא את עצמו נכנס לפייסבוק על אוטומט, גולל את עצמו לדעת במורד הפיד, ולא שם לב לדקות ואפילו לשעות שחולפות.

בשונה מאחרים, אני לא מגיע לנושא ממקום של טכנופוביה, אלא דווקא ממקום של היכרות אישית ועמוקה עם כל הדברים היפים והמועילים שהטכנולוגיה מביאה עמה. את חוויית הקבוצות של הפייסבוק עוד הספקתי לחוות כילד בפורומים של תפוז, אחדים מהם, רחמנא ליצלן, אפילו ניהלתי. התבגרתי בתוך תיבת צ'אט של ICQ וגם היום אני חובב גאדג'טים, טכנולוגיה ורשתות. ואם כל זה לא מספיק, במקצועי אני מנהל פרויקטים בתחום של "עיר חכמה". במילים אחרות, אני יליד העולם הדיגיטלי, בטח לא מהגר, וככזה (ורק למען הסר ספק) אין לי כוונה לצאת בקריאה גורפת להתנתקות. יותר בכיוון של הזמנה להתנהלות נבונה.

בין אם נודה בכך ובין אם לא, במקום להשתמש בטכנולוגיה לטובתנו, מרביתנו הפכנו לעבדים שלה. לשימוש המוגבר והמוגזם בטכנולוגיה יש כמובן השלכות, הן בריאותיות והן חברתיות. צוואר תפוס, מיגרנות, פגיעה בראייה, סיכונים הנובעים משימוש בסמראטפון בזמן נהיגה, אבדן חלקי או מלא של היכולת לנהל שיחה בעולם האמיתי מבלי להיות מוסח, פגיעה ביכולת לתקשר באופן אנושי, לייצר אינטימיות ולהקדיש זמן ראוי לרומנטיקה עם בני זוג.

כל אלה ייתכן ומוכרים, אבל ישנו היבט נוסף, שלדעתי אינו זוכה לתשומת הלב הראויה, והוא הפגיעה המתמשכת בפרודוקטיביות וביצירתיות. בשנה האחרונה עשיתי כל שבוע פגישה עם מאמן אישי (קואוצ'ר), שאליו נסעתי בערך שעה הלוך ושעה חזור. משהסתיימו הפגישות הבנתי פתאום שיש משהו שאני מאוד מתגעגע אליו, והוא לא קשור דווקא לפגישות עצמן. הבנתי שאני מתגעגע לשעה הזאת עם עצמי באוטו, שבה שמעתי מוזיקה או סתם נהגתי. זאת הייתה סוג של מדיטציה בשבילי, זמן שבו המחשבות מסתדרות להן מעצמן. מעין מקלחת אחת ארוכה שבה הייתה לי הפריבילגיה לתת למחשבות ותובנות חדשות לשקוע למקומן הנכון.

במהלך אחת הנסיעות הבנתי שכמו שיש אנשים הסובלים מ-FOMO – Fear of Missing Out (חרדה מהחמצה של חוויות העוברות על אחרים ותחושה של הישארות "מחוץ לעניינים", יהיו אלה ממים של חתולים או צילומים משפחתיים), הרי שאני סובל מ-FOMI – Fear of Missing Information (חרדת החמצת תוכן, וככל הנראה מושג שזה עתה המצאתי). אני פשוט צורך תוכן כל הזמן. בכל רגע נתון אני גומע פוסטים, כתבות ומאמרים. בשירותים, תוך כדי אכילה, בין פגישות או משימות בעבודה. אני קולט תוכן ללא הפסקה, מה שמותיר לי מעט מאוד הזדמנויות, אם בכלל, לייצר חדש משל עצמי.

אישור נוסף לבעיה התקבל כשהתחלתי להבחין שהרעיונות הכי יצירתיים והתובנות הכי חשובות, הרגעים בהם נפל לי האסימון, הגיעו דווקא בטיימינג שבו התנתקתי מהמכשירים. כשעשיתי יוגה, רכבתי על אופניים, התקלחתי, נהגתי, שוטטתי עם הכלב, בהיתי, שוחחתי עם מישהו. בקיצור, כל הרגעים שבהם לא נגעתי במחשב או בסמארטפון, ובמקום לקרוא על איך להיות פרודוקטיבי, פשוט הייתי פרודוקטיבי.

ההבנה הזאת לוותה בהחלטה מודעת להתחיל ולצמצם את השימוש שלי בטכנולוגיה וברשתות. בתור התחלה מחקתי את האפליקציה של פייסבוק מהסמארטפון. כלומר, אני עדיין בפייסבוק, אבל פחות. כעת השימוש מוגבל למחשב, כשאני לידו ובוחר לעשות זאת, ולא בכל רגע פנוי אפשרי. אני בוחר מתי לצרוך תוכן במקום שהיד שלי תשלח מעצמה וכמעט תכפה זאת עלי באופן אוטומטי ולא רצוני. אני יודע שאני לא היחיד שזה קורה לו. כולנו מכורים. ואחד היתרונות של הגמילה היא נוכחות מבורכת במרחב המציאותי.

אם אתם מרגישים באופן דומה, הנה כמה טיפים בסיסיים לשיפור המצב, אותם אימצתי לעצמי במהלך השבועות האחרונים:

בטלו נוטיפיקציות. אם יהיה משהו דחוף יתקשרו אליכם, תאמינו לי. הסמארטפון שלי לא מקושר למייל של העבודה ואני עדיין בחיים.

תהיו יעילים. עצרו רגע וחשבו מהי המדיה הנכונה לצורך שאתם מבקשים לממש. במקום 200 הודעות בוואטסאפ על ארגון מסיבת רווקים או שרשור מיילים של 15 מכותבים במשך חודש, אפשר להרים טלפון (כן, כן, למרות שהשנה 2017) או אפילו לקבוע פגישה. טכניקות מיושנות אלה עדיין מוכיחות את עצמן ומאפשרות לסגור עניינים במהירות וביעילות ששום טכנולוגיה אחרת לא אפשרה (ואגב תיאומי פגישות, אם עדיין לא הכרתם את Doodle, זה הזמן).

מחקו אפליקציות. לא רק של הפייסבוק. גם של טוויטר,  Ynet, כלכליסט, הארץ, טיימאאוט, מאקו או כל אתר תוכן אחר שידוע כשואב זמן מצטיין. כנסו אליהם דרך המחשב או במקרים "דחופים" דרך הדפדפן.

שמרו על זכות הבחירה. זפזופ בטלוויזיה או בתחנות רדיו ושקיעה בתכנים אקראיים – OUT, בחירה נקודתית של תכניות ופודקאסטים ספציפיים בהם אתם מעוניינים – IN

ייצרו בעצמכם תוכן בעל ערך. השקיעו מחשבה בפוסטים שאתם מעלים. חשבו אם הם עשויים לתרום לאנשים סביבכם ולעולם בכלל בדרך כלשהי. גם תמונה של הכלב שלכם יכולה להיות בעלת ערך בסיטואציות מסוימות, אבל לכתוב כל יום "בוקר טוב" עם סלפי… פחות.

העדיפו מיילים והודעות פייסבוק. ייתכן ויפתיע אתכם, אבל אני בעד הודעות בפייסבוק ומיילים, בוודאי לעומת וואטסאפ. אני מרגיש שלגיטימי לשלוח אותן בכל שעה (בהנחה שהנמען אימץ את הטיפ הראשון ברשימה), ואפילו עוד יותר לגיטימי לענות בטווח של שעות ואפילו של ימים. התנהלות כזאת הופכת את החיים לרגועים יותר.

נסו להשאיר את הסמארטפון בבית. נניח כשאתם יוצאים לטיול קצר עם הכלב או נוסעים לים. זה לא כזה מפחיד כמו שזה נשמע, ואתם אפילו עלולים ליהנות מזה.

והכי חשוב, גרמו לטכנולוגיה לעבוד בשבילכם. המודל המסחרי של יותר מידי אפליקציות בנוי על מנגנון "שהייה" – מטרתו לנסות לגרום לנו להישאר באפליקציה למשך כמה שיותר זמן, בלי קשר לערך שאנחנו זוכים לקבל. המטרה שלנו היא להבין איזה אפליקציות עובדות בשבילנו, ומייצרות עבורנו מקסימום ערך במינימום זמן. דוגמאות חיוביות מחיי: שעון מעורר (ואם להיות יותר ספציפי, הסנוז'), Moovit, Our Groceries (וכל שאר האפליקציות עבור רשימות קניות משותפות), אפליקציות מזג אוויר ואפילו Sonkick המעולה שמתריעה אך ורק כאשר יש הצלבה בין מיקומים שבחרת לבין אמנים שקבעו הופעה באותו מקום (מוזמנים להוסיף המלצות לאפליקציות עם יחס 'זמן תועלת' גבוה בתגובות).

הפוסט פורסם גם בדף הפייסבוק שלי, בבלוג "Slow" (תנועת ההאטה), ובבלוג הכלכלה האמיתית. מומלץ להכנס לקישורים בעיקר אם בא לכם לקרוא קצת תגובות.