יום אחד פשוט התחלתי לרוץ. תבינו, אני שונא לרוץ. עוד בתיכון די סבלתי, אבל זה כלום כמובן לעומת הצבא. שם פשוט הכריחו אותי לרוץ. כל הזמן. כמעט כל יום. בהכנה לקצונה, ובקורס קצינים, ושוב פעם בקורס קצינים, ובהשלמה לקצונה. לרוץ לרוץ לרוץ. כבר בהכנה לקצונה התחילו הבעיות בברכיים ושברי מאמץ ואללה יסתור. אבל הם התעקשו שאמשיך לרוץ. ואפילו מינו אותי להיות קצין אימון גופני, למרות כל ההקלות שאישרו לי. כי קצין צריך לרוץ.

מאז ניסיתי לחזור לריצה כמה פעמים. לבשתי את בגדי הספורט שלי, נעלתי את האדידס, עשיתי מתיחות ויאללה בלאגן. ואז חזרתי גמור, הגוף שלי היה תפוס במשך שבועיים לפחות. לא היה שום סיכוי שאעשה זאת שוב. ואז, אחרי כמה שנים, כשהזיכרון התעמעם, עוד ניסיון כושל, וחוזר חלילה.

ובינתיים המשכתי לראות את כל הקרציות שרצים מרתונים ומעלים תמונות ניצחון לפייסבוק, המשכתי לקרוא על שחרור אנדורפינים ועל כמה שזה עושה טוב וכמה שזה בריא. ואז יום אחד הבנתי – לא אמורים לסבול.

"תקשיב", אמר לי ארז, מרתוניסט מושבע שאני פוגש בגינת כלבים מידי פעם, "אני יודע שאמרו לך שאתה מתחיל הכי חזק ולאט לאט מגביר, אבל זה לא הקטע", המשיך בביטחון.
"אז מה צריך לעשות?", שאלתי.
"זה מאוד פשוט. אתה הולך 4 דקות ורץ לאט במשך דקה וככה הלאה. חצי שעה לפחות. אם אתה מרגיש שאתה מתחיל לסבול, תאט קצב. המטרה היא להנות מהדרך, ולסיים את הפעילות הגופנית בכיף ובחשק לעוד".
"וואלה. אפשר אשכרה להנות מזה?", השבתי בסקפטיות. אבל החלטתי לנסות.

וזה עבד. האנדרופינים השתחררו, והתחלתי לנצל את הזמן לשמוע מוזיקה ופודקאסטים ולהכיר אזורים בעיר שראיתי במפה ולא הגעתי אליהם בחיים. בכל פעם שהגעתי לשעה 20:00 בערך וכאב לי הראש פשוט יצאתי לרוץ במקום לגלול את עצמי לדעת בפייסבוק או לקרוא עוד איזה מייל.

די מהר התחילו גם המחשבות והרעיונות המוזרים. תראו, כל בנאדם חושב מחשבות מוזרות. אבל איכשהו בריצה הרגשתי שאני בשיאי בתחום הזה. מה למשל? אז ככה, חשבתי על קונספט של מסעדת קינוחים שהם גם מבחני אישיות. למשל, רוטב רורשאך. אתה מזמין את הקינוח הזה, שמגיע במגוון צלוחיות עם כתמי שוקולד שונים, אוכל את הקינוח להנאתך ועל הדרך ממלא שאלון, שמאבחן אם אתה חולה נפש, פדופיל או סתם סוטה. עוד רעיון שעלה למוחי היה סטארטאפ שמספק שירותי שיחות טלפון לאנשים בודדים או חסרי ביטחון. נניח שף או טבח שמלווה אותך בטלפון בתהליך הכנת האוכל, או שיחת טלפון מרגיעה למישהי שהולכת לבד בלילה ברחוב. תהיתי גם למה אין שיעורי ריקוד בבתי ספר, הרי כולנו רוקדים כל הזמן במסיבות ואירועים וחתונות, אז אולי שמישהו ייקח כבר אחריות על המחדל הזה וילמד אותנו איך להפסיק להביך את עצמנו?

זאת הייתה כבר שעת ערב, אבל היה חם. זה היה באמצע אוגוסט, אבל כמו שכבר הבנתם התחלתי לאהוב את עניין הריצה, אז יצאתי למרות הלחות והדביקות. אישה מנותחת בשנות ה-60 לחייה במסעדה שחלפתי על פניה צרחה בטלפון: "ליסן טו מי פאביו, ווי אולרדי אגריד דאט יו דו דה בלקוני, סו דונט מאס וויט מי!". הדופק שלי התחיל לעלות, ובדיוק נגמרה דקת הריצה שלי והתחלתי לעבור לארבע דקות ההליכה הנעימות. עברתי את הסיבוב של הרחוב וקלטתי חזייה שחורה על הספסל. האטתי את הקצב והסתכלתי לצדדים. הרחוב היה ריק, למעט חתול שהחזיר לי מבט משועמם מאחד מהפחים הסמוכים.

התקרבתי לספסל. החזייה הייתה מונחת שם. התחלתי לדמיין באופן בלתי רצוני את הזוג שעשה שם סקס לפנות בוקר. הוא נשען על הספסל, הבחורה יושבת עליו. והיא, כולה חרמנית ואפופת אורגזמה, עוזבת את המקום ושוכחת מאחוריה את החזייה.

בום. מכה בראש. ואז חושך. התעוררתי בדירה שאני לא מכיר, שוכב על הרצפה הקרה.

"היי, אני הבאתי אותך לכאן", היא אמרה בשלווה, מביטה בי מלמעלה, בעודי מנסה לפקוח את עיניי ולהתרגל אל האור. והיא מצדה, מנגבת את ידיה היטב במגבת מטבח.
"מה הקטע?", אני ממלמל.
"תירגע, הכל בסדר", היא אומרת בשלווה, מושיטה לי כוס מים.
אני מזדקף מעט לישיבה ומשפשף את הראש. המכה עדיין קצת כואבת. בחוץ עדיין חשוך, אז כנראה שלא החזיקו אותי כאן בהרדמה במשך ימים. מושיט יד ולוגם בזהירות.
"וזה בשביל הראש", היא מצמידה לי שקית קרח. "סליחה, פשוט הבנתי באיזשהו שלב שזאת השיטה הכי יעילה להביא אתכם לכאן".
"אהה.. מה?", אני ממלמל, מביט בה בתימהון. אני קולט שהיא דווקא די יפה.
"אני פשוט לא מסוגלת להתמודד איתם. ניסיתי לבקש מאנשים לעלות ולעזור לי, אבל אף אחד לא מקשיב לי. בסוף הבנתי שהשיטה עם החזייה השחורה עובדת מעולה. אגב ניסיתי גם עם תחתונים, פחות תפס".
"לא הבנתי". אני עונה בחוסר סבלנות. מרפרף על ידה רק לרגע כדי להחזיק את שקית הקרח בעצמי. אני נעמד במהירות, מקבל סחרחורת קלה מחוסר חמצן.

היא מחכה רגע שאתאפס, מעבירה את ידיה על שיערה כאילו בהיסח דעת. דוחפת לאפי ריח מרכך מתוק. "אתה רואה אותם?", היא שואלת. אני מביט מסביבי ומהנהן. עשרות אם לא מאות ברחשים בכל הדירה. חגים סביב עצמם. שחורים, קטנים, מעצבנים. "קח", היא פותחת את אחד הארונות בהינף יד ומוציאה משם מגבת מטבח. לוקחת את המגבת שלה ומצליפה בה באוויר בתנועת שוט מהירה. "יוצאים לקרב".