במשך חצי שנה הייתי במסע. מסע לחיפוש עבודה חדשה. אחרי שהמסע הסתיים, החלטתי לכתוב על זה ולפרוק מחשבות, תובנות וטיפים. תהנו 🙂

יש תפקידים שהתמודדתי עליהם, לעיתים גם התקבלתי אליהם, ואמרתי לעצמי – "אוקיי, מגניב. אני יכול לעשות את התפקיד הזה". אלה התפקידים שבסופו של דבר החלטתי לוותר עליהם (או שויתרו עליי). למה? כי אם אין אתגר, אין מוטיבציה. ללכת לאזור הנוחות זה לזמן לעצמך חוסר מוטיבציה עוד כמה חודשים. הבנתי שאם אני מתלבט, זה צריך להיות תמרור אדום מהבהב. אם יש ספק, אין ספק. עדיף להמשיך הלאה. חוץ מזה, אני רק בן 31 ואם כבר לעבור תפקיד, למה לחשוב בקטן? 

בעירייה, התגובות לעזיבתי נחלקו לשניים בגדול. אלא שהתפלאו מאוד, ואלה שלגמריי הבינו למה צריך להמשיך הלאה אחרי 4 שנים. אחת הקולגות שלי בעירייה, בחורה מהסוג השני, שיש בינינו הערכה מקצועית, אמרה לי משפט פשוט אבל זכיר – "אם יש לך יותר מאופציה אחת, לך על האופציה הנועזת מביניהן, זה הזמן". היא צדקה. עם זאת חשוב לי להדגיש שהחיים מזמנים לא מעט אתגרים מסוגים שונים ומשונים, והמשמעות של חיפוש אתגר מבחינתי היא לא לחפש ללכת למקום קשה או לא מאוזן מבחינת עבודה וחיים אישיים, אלא לחפש עניין ומרחב להתפתחות מקצועית. 

מצד שני, הייתי בראיון עבודה באחד מתאגידי הייעוץ הגדולים בארץ, לא חשוב שמות. כן, זה היה עוד בתקופה שאמרתי לעצמי שאולי בכל זאת אני אלך להיות יועץ. הראיון התקיים בערך בשעה 18:00, והמשרדים היו הומי אדם, כאילו אף אחד לא מתכוון ללכת הביתה בקרוב. בכל מקרה, הראיון הלך די טוב, אבל נראה היה שהמראיין מאוד מוטרד (וכנראה בצדק) מהעובדה שאני מגיע מתרבות ארגונית של עירייה, שבה העט נופל ב-16:00 וכו'. הוא בחר להגיד לי את המשפט הבא: "אתה בטוח שאתה רוצה לעבוד כאן? אין כאן וורק-לייף באלאנס. אנחנו עובדים גם בערבים, גם בימי שישי, כי יש לקוחות מחו"ל. עובדים כל הזמן". העניין הוא שכמובן ידעתי לאן אני נכנס, ולא חשבתי לרגע שלא עובדים המון שעות במשרה הזאת, אבל האופן בו הוא בחר להציג את הנושא עורר בי סלידה עזה. לחברות מהסוג הזה לא חזרתי אחר כך לראיונות נוספים. המסר? לא ללכת לאזור הנוחות, אבל גם לא ללכת לאזור האיכס. כן, יש דבר כזה אתגר-יתר.