המסע שלי לחיפוש עבודה. פרק מס' 10: אחרון

המסע שלי לחיפוש עבודה. פרק מס' 10: אחרון

במשך חצי שנה הייתי במסע. מסע לחיפוש עבודה חדשה. אחרי שהמסע הסתיים, החלטתי לכתוב על זה ולפרוק מחשבות, תובנות וטיפים. תהנו 🙂

הגענו לפרק האחרון, שאותו בניגוד לכל יתר הפרקים לא כתבתי מראש, אלא השארתי לעצמי אותו כסוג של מתנה עצמית לסיכום המסע. הוא יהיה קצת יותר ארוך מהרגיל, סליחה מראש. אני שמח שהשארתי את הכתיבה שלו לסוף, כי בנקודת הזמן הנוכחית נוכחתי לגלות שסדרת הטורים הזה עשתה דברים שלא הצלחתי אפילו לדמיין, ועוררה המון השראה והעצמה בקרב חברים שלי, וחברים של חברים, שכולם נמצאים בסופו של דבר בסיטואציה מאוד דומה. היה לי העונג גם להאזין ולייעץ ללא מעט אנשים שהתייעצו איתי בשבועות האחרונים, ואני שמח שנפלה בחלקי הזכות לעזור ולתת איזה טיפ קטן, רק על זה היה שווה.

בואו נדבר רגע על מסע כמסע, לאו דווקא מסע לחיפוש עבודה. אומרים שכל החיים אנחנו במסע, ולמרות שזאת קלישאה, יש בכך הרבה צדק. גם חיפוש דירה זה מסע, וחיפוש עצמי זה מסע, וחיפוש זוגיות ומה לא. והמסעות האלה אף פעם לא באמת מסתיימים, אנחנו בסוג של מעגלים בלתי נגמרים, שנפתחים ונסגרים ונפתחים. גישה שסיגלתי לעצמי בחיים ועוזרת לי המון מבחינה נפשית בכל המסעות האלה, היא שהחיים הם חווית למידה והתפתחות אחת גדולה, והמטרות שלי בחיים הן לא תמיד "להגיע ל…" אלא הרבה פעמים "ללמוד איך…" או "להתנסות ב…". מדהים עד כמה שהגישה הזאת מצליחה להוריד משמעותית את הלחץ, ולעיתים קרובות גורמת להנאה מהתהליך. הגעתי למסע שלי לחיפוש עבודה קודם כל ממקום של סקרנות ורצון לראות עולם ולצאת החוצה מהקונכייה שהייתי בה, ולכן עוד לפני שעבדתי יום אחד במקום העבודה החדש שלי, את המטרה הזאת מבחינתי כבר השגתי.

הרבה אנשים שאלו אותי לאורך הדרך "מה לך ולהייטק?", והאמת שגם אני שאלתי את עצמי את השאלה הזאת לא פעם. יש לי תשובה ארוכה לזה, אבל נסתפק הפעם בקצרה, שמחולקת לשניים. קודם כל, השאיפות התעסוקתיות שלי אף פעם לא היו לפי מגזר, אלא לפי עניין מקצועי (ופרמטרים נוספים כמובן, כמו סביבת עבודה), לכן המעבר בין המגזרים (מציבורי לפרטי וספציפית להייטק) לא נראה לי מוזר בכלל. בתוך הראש שלי הסיפור יושב באופן בהיר, והקשר בין הדברים שעשיתי בחיים מבחינה מקצועית, למרות שהוא לא ליניארי (להרחבה, תציצו בפרק מס' 5  – הסיפור שלי). בשורה התחתונה, חיפשתי חוויה מקצועית אחרת לגמריי מזאת שהייתה לי בעירייה. חוץ מזה, אחד המשפטים שנחרטו לי בראש מאחת פגישות הקפה שעשיתי בתחילת המסע היה "אתה בנאדם מאוד מוכשר, תדאג למשפחה שלך". ואכן, כדי לחיות בכבוד במדינה שלנו צריך להתפרנס בכבוד, ואחת הדרכים לעשות זאת היא לעבוד בהייטק. בכל זאת אני אבא ואיש משפחה, ואני צריך לקחת אחריות פיננסית על החיים שלי.

לצאת למסע ולהשאר בחיים כדי לספר זאת פריבילגיה ששמורה לאנשים שעטופים במשפחה וחברים אהובים, שסובלים אותך ואת החפירות שלך גם כשאתה בתוכו ולא רק יושב לסכם את התובנות. הרשימה ארוכה, אבל מעל הכל חשוב לי להגיד תודה פומבית לבת הזוג האהובה שלי, אדוה, רכזת גיוס במקצועה (כנראה שהפנמתי כמה דברים מהבית…) שבעצמה הייתה במסע קרייריסטי דומה במהלך התקופה הזאת. לפני כמה שבועות היא אמרה לי שהיא חושבת שאני כבר בשל להסבה מקצועית להיות רכז גיוס בעצמי… ואני אמרתי לה שחסר לי רק דבר אחד משמעותי מאוד, שהיא מצטיינת בו – לדעת להקשיב.

הנושא האחרון שאני רוצה לגעת בו במסגרת הטור האחרון היא השאלה שהמון אנשים מתחבטים בה – האם לעזוב עכשיו את מקום העבודה הנוכחית או להמשיך עוד, ומתי לעזוב? ובכלל, מה גרם לי להחליט שהגיע הזמן להמשיך הלאה. זאת שאלה מורכבת מאוד. קודם כל, כדאי לחשוב על היום שאחרי כבר ביום הראשון בתפקיד, ולא לחכות. בנוסף, אני רק יכול להגיד שבראייה לאחור, לאורך 4 שנים בעירייה תמיד הייתי בהתפתחות – שנה ראשונה שהייתה שנה מלאה בלמידה והתחלתי בה את התואר השני במקביל, שנה שנייה שבה חלק מהפרויקטים התחילו לצאת לדרך והעשייה מילאה אותי, שנה שלישית שבה הייתי שותף בסטארטאפ במקביל לתפקיד בעירייה, קודמתי למנהל מחלקה, הקמתי את פורום החדשנות העירוני והצלחתי לממש את הפוטנציאל של חלק מהפרויקטים (וגם להכשל לא מעט, גם מזה לומדים). בשנה האחרונה והרביעית שלי בתפקיד כבר "שחיתי" במערכת ויכולתי להביא את כל היכולות שלי לידי ביטוי ולהנות מהניסיון שצברתי. בנקודה שבה הרגשתי שעקומת ההתפתחות שלי כבר הולכת ומתמתנת, ושם כבר התחלתי לחשוב ברצינות על היום שאחרי.

אני חושב שאחד הדברים שגיליתי לאורך החיים שלי, היא שהיכולת לתת השראה לאחרים נותנת לי המון כוח. כיף וכבוד גדול שהצלחתי לגעת ולו קצת, במי שעקב, קרא והתעניין. והמלצה קטנה לסיום, ממליץ בחום לעקוב אחרי שני אנשים יקרים – מתן סעד ודניאל פסו. מתן משתף בתובנות של במסע שנקרא החיים, ודניאל במסע לחיפוש אהבה וזוגיות. בעיניי הם הרבה יותר אמיצים ממני, כי הם עושים את זה תוך כדי המסע ולא בדיעבד. תודה למי שהיה חלק מהמסע שלי בזמן אמת וגם למי שהתוודע אליו בדיעבד, מוזמנים להמשיך להרשם לבלוג (התיבה נמצאת בדף הבית בצד ימין, תגללו קצת למטה) ולקבל עדכונים במייל כל פעם שמתפרסם פוסט חדש.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.