הבטנו למעלה ולפתע ראינו טיפה. "זה בכלל לא טיפה, זה הקילוף של התקרה", אמרנו בהכחשה גלויה. "הגשם הזה, איזה בלאגן", עברה במוחנו מחשבה על קשיש על אבוב בהוד השרון, מפליג לו בשלווה. העזנו אפילו לגחך. המשכנו להביט, הרי קילוף בתקרה זה דבר כה מרתק, כה נוגה, כה סוריאליסטי. ועוד בחורף שכזה. חיוך קטן בלב, לנו זה לא יקרה. אך אז הופיעה עוד טיפה, ועוד אחת. היא גדלה וגדלה עד שצנחה בקול עמום. בלאפ. הסטנו את מבטנו מטה בחדות, והבחנו איך כבר החלה להיווצר שלולית קטנה בקצה המיטה. בלאפ. "זה קורה לכולם", אמר בעל הדירה בנינוחות, "יש לי כבר איזה 20 דירות עם נזילות", המשיך הוא ברוגע. "מתי תשלח מישהו?", ניסינו להאחז בדבר מה, אך הוא השיב: "כשתגמר הסופה". השיחה התנתקה. בלאפ.