אתונה
ביקרנו באתונה בספטמבר 2019, יחד עם התינוקת הקטנה והחמודה שלנו שהייתה אז בת 8 חודשים, עפרי. בואו נדבר קצת על עירוניות בעיר המעניינת הזאת.
יוון כידוע חוותה משבר כלכלי אדיר ב-2008, ונמצאת בהתאוששות מסוימת. בתקופת המשבר שיעור האבטלה היה 30%, וכיום 17%. מחיר ההתאוששות הוא מעבר לעקרונות כלכלה ניאו-ליברליים שכוללים הפרטה גדולה וצמצום אדיר בהוצאות המגזר הציבורי. זה כלל פיטורי מאות אלפי עובדים מהמגזר הציבורי, מעבר להעסקה קבלנית המונית של מורים, ומחסור של אלפי רופאים. יום אחרי שנחתנו הייתה שביתה כללית במדינה של איגודי העובדים (כולל השבתה של התחבורה הציבורית) עקב גזרות כלכליות מצד הממשלה, והפגנות גדולות בעיר במחאה על פגיעה בעבודה המאורגנת, העמקת ההפרטה והטבות לחברות ובעלי הון.
למשבר תופעות לוואי נוספות כמובן. ברחובות העיר כמות גדולה של הומלסים, חלקם אפילו עושים קוק ברחוב. ההזדמנויות הנדל"ניות הגדולות יצרו מצב שבו ההליכה בה מרגישה כמן מסע מוזר בזמן, כאשר לצד מבנים מתפוררים ישנם מבנים נוצצים וחדשים. גרפיטי מכסה ממש כל פינה וכל קיר פנוי באזורים מסוימים. כאוס והזדמנויות מתערבבים להם במיקס מוזר.
ישן וחדש זה לצד זה 
גם באתונה כמו בת"א טרנד הצמחונות מתחזק. מה שמעניין כאן הוא בעיקר הסיפור הדורי – בשר הוא מרכיב סופר-דומיננטי בתרבות האוכל היוונית, והדורות הצעירים, ה-Y וה-Z, יוצאים נגדו בלי למצמץ, ובכל דרך אפשרית. גרפיטי, הפגנות של אנונימוס (היינו עדים לאחת כזאת) ומסעדות חדשות שנפתחות.
הטבות למשפחות צומצמו בעקבות המשבר, מה שגרם לירידה חדה בשיעורי הילודה, כ-1.3 ילדים למשפחה בערך. כנראה שגם הצמצומים בכספי הפנסיה לא עזרו לסבים ולסבתות להיות פעילים יותר בגידול הילדים. בכל מקרה, מיעוט הילדים במרחב הציבורי היווני הפך את עפרי שלנו לאטרקציה גדולה בקרב היוונים החביבים 🙂
העיר עצמה תוססת ומעניינת, אבל הליכתיות היא בגדר חלום פרוע. המדרכות צרות ומלאות בורות ושברים, לעיתים לא קיימות (עם זאת, עגלת הבייבי ג'וגר שלנו עמדה בגבורה באתגרים הרבים). אופנועים חונים על המדרכה. הרמזורים קצרים והולכי הרגל מתעלמים מהם במופגן. עם זאת, העיר מלאה בעצים ויש צל בכל מקום. בנוסף, אין בה בכלל מגדלים וקנה המידה שלהם מאוד אנושי ונעים.
כישראלים אנחנו רגילים למרחב ציבורי לא ממש נקי, בלשון המעטה. עם זאת, אתונה בהחלט מצליחה לשבור אפילו את הסטנדרטים הישראלים הנמוכים. במילים פשוטות – היא מטונפת. ראינו במו עינינו לא מעט פעמים אנשים פשוט זורקים זבל על הרצפה בלי שום טיפת אכפתיות. אומרים שלכל מדינה/עיר יש את חיית הרחוב שלה. בארץ כמובן מדובר על החתולים. באתונה המרחב הציבורי מלא בציפורים, שאוכלות כל פיסת פסולת שנזרקת, ומחרבנות על כל פיסת דשא במרחב הציבורי.
ואפרופו דשא, הוא כמעט לא קיים במרחב האורבני באתונה. רוב הכיכרות מאוד מוצלות, ובנויות מבטון, צמחייה מעטה ולעיתים אלמנטים צנועים של מים. אישית אני חושב שזאת גישה הרבה יותר נכונה וברת-קיימא לתחזוקה של המרחב הציבורי, מאשר התאווה הישראלית המוגזמת לדשא, שמביא איתו עלויות תחזוקה גבוהות מאוד ולחות מוגברת.
חברות הקורקינטים השיתופיים Lime ו-Wind חדרו גם לאתונה, אבל לא נראה שהן ממש פופולאריות בקרב המשתמשים. הסיבות? לא ראיתי אפילו שביל אופניים אחד בכל העיר, אין שום סיכוי לנסוע על המדרכה (בקושי אפשר ללכת עליה), ומפחיד מאוד על הכביש. בנוסף, היא הררית בחלקה. ואם זה לא מספיק, יש גם לא מעט ונדליזם.
מאוד הופתענו לגלות שבטיחות היא בגדר המלצה. אופנוענים רוכבים בלי קסדות, אין חובה לכסא בטיחות ברכב לתינוקות/ילדים, ומי יודע מה עוד. בכל מקרה, עפרי דווקא נהנתה לשבת איתנו במושב האחורי של המוניות.
ונקודה אישית לסיום: זה היה טיול מאוד מיוחד ומאוד שונה עבורי (וגם מאוד מעייף), לטייל עם תינוקת בת 8 חודשים. כשעפרי נולדה לא חשבתי שנעשה טיולים עירוניים בחו"ל כמשפחה, אבל מסתבר שזה אפשרי ואפילו מהנה, במיוחד כשיש לי ילדה כזאת קולינרית, עם תיאבון לא פחות גדול מההורים הגרגרנים שלה 🙂 בכל מקרה, מניח שנחזור מתישהו לאתונה לטעום קצת מחיי הלילה המגניבים שלה, שקצת פחות התאימו במתכונת הנוכחית.
הפוסט פורסם גם בפייסבוק. אם בא לכם לקרוא קצת תגובות, מוזמנים להציץ: https://www.facebook.com/adi.cohen.779/posts/10220502930103966