אמא שלי לא רצתה שאלך לקרבי. מה זה לא רצתה, התנגדה בתוקף. בגיל 8 רציתי להתחפש לחייל ואבא דווקא היה בעד. אולי כי בועז, הבן של השכנים, התחפש לחייל בשנה קודם לכן וכבר הייתה תחפושת מוכנה. בכל מקרה, אמא לא אהבה את הרעיון. בסוף התפשרנו על שוטר, ואני הסכמתי בתנאי שיהיה לי אקדח. ושפם. אבא פחות התלהב, אבל נסענו לקנות תחפושת חדשה.

יום אחד בגיל 16 הגעתי הביתה מבית הספר ומצאתי את אמא יושבת ליד השולחן ובוכה. עוד לפני ששלל הסיוטים האפשריים התחילו לקרום עור וגידים בראשי, ועוד לפני שהספקתי לשאול אותה מה קרה, היא אמרה "קח". אמא הושיטה לי מכתב סגור, מנגבת בידה השנייה את עיניה הרטובות במפית לבנה שנותרה שם עוד מיום שבת. על המכתב התנוססה האות "צ" בתוך משולש שחור.

מהר מאוד אמא שינתה אסטרטגיה ועברה מהגנה להתקפה. "יש לנו עוד חודש וחצי עד הצו הראשון, צריך להתכונן!" הכריזה בהחלטיות של קצינה צעירה.

היא התחילה במלאכת איסוף מידע שלא הייתה מביישת קצין ב-8200. תוך שבועיים קדחתניים היא למדה מה זה פרופיל, קב"א, מנילה, רובאי, ראשי תיבות שונים ומשונים, היררכיית התפקידים בצה"ל, מבנה שרשרת החיול, רשימת שמות האלופים ותתי-האלופים. היא עשתה מנוי על כלל העיתונים היומיים והתחילה לגזור כתבות שעסקו בצה"ל באופן כלשהו. בנוסף, היא הכינה רשימה של כל האנשים שהיא מכירה שמשרתים כיום בצבא, בין אם בחובה או בקבע, כולל טלפונים ואימיילים. את כלל המידע היא הדפיסה ותלתה על הקיר בחדר עבודה, שלפני כן נשא עליו תמונה ישנה של מפת העולם. אם הסורים היו פורצים אלינו הביתה, ישראל הייתה בבעיה.

אחר כך הגיע שלב פיתוח האסטרטגיה. היא הייתה עומדת מול הקיר וחושבת. לפעמים עשתה זאת במשך דקות שלמות. אבא היה עובר מידי פעם ומניח לה אוכל ומים בחדר, מסנן "את לא נורמלית" ונושף בעצבנות, תוך כדי שהוא מקבל מבטים חודרים שהיו גורמים לו לצאת בבושת פנים ולא להפריע לאלופת-פיקוד-משפחת-לוי בשעת מילוי תפקידה.

האסטרטגיה שנבחרה על-ידי אמא הייתה, אם אגדיר זאת באופן מדויק ככל הניתן, ירי לכל הכיוונים. יום אחד היא החליטה ששלב איסוף המידע ועיבודו מיצה את עצמו והיא התחילה לשלוח מכתבים לכל גורם אפשרי בצה"ל, החל ממיטב, דרך דובר צה"ל, השלישות ברמת גן, פיקוד העורף, לשכת הרמטכ"ל ואפילו לאביגדור קהלני, שהיא טענה שהוא "מבין עניין".

זה כבר היה עניין קבוע, יצאתי מהחדר לחטוף איזה משהו לאכול מהמטבח והייתי שומע את החיילת המסכנה התורנית שאמא שמה על רמקול: "גברת לוי, אני ממש מבינה לליבך אבל את חייבת להבין שזה עדיין מוקדם, הבן שלך אפילו לא עשה עדיין צו ראשון, ובאופן כללי אין בסמכותי…" ואמא מצידה קוטעת אותה באחת: "אז תגדילי ראש, חמודה! את חייבת להבין שדורי שלי לא יכול ללכת לקרבי. אין בסמכותו!".

צה"ל כמו צה"ל לא נשבר והחזיר מכתבים רפים ואדישים עם תשובות רשמיות שרק העלו את המוטיבציה של אמא. בכל מקרה, המחקר של אמא הבהיר לה מהר מאוד שיש דבר אחד שיפתור את הבעיה אחת ולתמיד – לדאוג שיהיה לי פרופיל נמוך.

"גילי!", היא הייתה צועקת לאבא שלי מתוך החדר, בעודו מתבצר בשירותים, "אתה זוכר שבסביבות גיל שנה הייתה לדורי אסטמה?".
"מה?", הוא היה צועק בחזרה, קול מתעמם דרך דלת השירותים.
"שאלתי", היא עצרה רגע לשאוף אויר לפני שהיא ממשיכה לצרוח, "אם אתה זוכר שלדורי הייתה אסטמה?"
"כן הוא התחפש לז'וז'ו חלסטרה", צעק לה בחזרה.

בכל מקרה, ל-"אסטמה" המדוברת לא נמצא אף תיעוד באף תיק רפואי. אמא כמובן לא אמרה נואש. כל כאב ראש קטן שחוויתי היה בעל פוטנציאל להפוך מיד למיגרנה כרונית. "אפשר למנף כל מחלה!", הכריזה באוזניי, ולא פעם אחת. היא קבעה לי תורים לרופאים שונים ומשונים ודאגה ללוות אותי אליהם כמובן, שלצערה הרב לא מצאו בי שום חולי או בעיה משמעותית. "תראה אותך, אתה בקושי מצליח לקום לבית הספר כל יום. בטח יש לך אנמיה", אמרה לי יום אחד. "אמא, אני בי"ב, ופיזיקה זה הדבר האחרון שמעניין אותי", השבתי בחוסר רצון מופגן. כמובן שזה לא שכנע אותה, ומה גדולה הייתה אכזבתה כשגילתה שבדיקת הדם הראתה תוצאות חיוביות ורגילות למדי.

יום שישי אחד, רגע לפני הצו הראשון, הגיעה הישועה. המשפחה ישבה יחד בסלון שלנו אחרי הארוחה המשותפת, והיה ברור שיש רק נושא שיחה אחד שראוי לדבר עליו. אני.
"תראי, אין דבר כזה בנאדם שאין לו שום מחלה", אמר לה דוד שלי, אבי, האח הקטן של אמא, הלא הוא המומחה המשפחתי, שבעברו הצה"לי המפואר שירת כחובש בתל השומר. "אם נשב ונחשוב יחד בטוח נמצא משהו".
"חאלס עם זה כבר, לא נמאס לכם?", רטן אבא בעודו מגיש פיצוחים ובירות לשולחן.
"לא, לא נמאס לנו גילי", ענתה אמא בהחלטיות, "כשדורי ימות אתה עוד תשלם על זה!", קולה החל להישבר.
"די כבר ליאורה, אף אחד אצלנו לא מת. מקסימום הוא יעשה מה שכולנו עשינו בצבא", החליט סבא גיורא להתערב.
'מה שכולנו עשינו בצבא', למי שלא בקיא ברזי משפחתנו, הוא האות הרשמי להתחלה של מסכת צ'יזבטים בה כל אחד מגברי המשפחה מספר על חוויותיו מהכלא הצבאי. כולם, חוץ מדוד אבי.
"זה ממש לא הזמן!", דוד אבי עצר את החגיגה עוד לפני שהתחילה, משאיר את כולם מאוכזבים ודוממים.
"נכון מאוד!", יבבה אמא, בעוד אבא מנסה להושיט לה טישו והיא מצידה נוטלת אותו מידו, אך מסיטה מבטה ממנו בכוונה תחילה, כדי שיידע שהיא עדיין כועסת.
דוד אבי קם ממקומו, נכנס לעמדת המומחה: "כבר הבנו שלדורי אין שום מחלה נראית לעין, הוא גם לא שבר שום דבר, ובדיקת הראייה שעשה לאחרונה לא עזרה. בקיצור, אנחנו צריכים למצוא קצה חוט אחר".
"גאון", סינן אבא.
"אוקיי…?" אמרה אמא.
"דורי", אמר דוד אבי בקול שניסה להשמע מתוחכם, מתעלם מהעלבון שזה עתה הוטח בו, "מי זה דורי?"
"מי זה דורי? דורי זה הבן שלי", אבא ענה בגיחוך.
"כן, הוא הבן שלך כמובן. וגם האחיין שלי. אבל חוץ מזה", המשיך דוד אבי, הולך ומאבד את שארית האמון שנותרה למאזינים, "דורי הוא נער בתיכון, יש לו שיער שחור, הוא רזה יחסית, אבל לא יותר מידי. מה עוד אפשר להגיד עליו?"
"הוא עיראקי!", הכריז סבא, לקול צחוקם הרועם של הנוכחים.
"בדיוק! הוא עיראקי!", אמר דוד אבי, והמשיך מיד לאחר שלכד מחדש את תשומת לבם של בני המשפחה המשועשעים, "ומה יש לעיראקים?", שאל ולא המתין לתשובה, "G6PD!".
"גאון!!!", צעקה אמא וקמה ממקומה, מחבקת את דוד אבי כאילו הוא מצא את התרופה לסרטן.

חוסר באנזים מסוג G6PD, הוא מחלה תורשתית שנפוצה בקרב יוצאי עיראק, שגורמת לכך שהגוף של אותם אנשים שלוקים בו לא מסוגל לפרק חומרים מסוימים, שקיימים בדברים כמו פול, יוד ואופטלגין. נשאי המחלה יכולים להתנחם בכך שההפסד הקולינרי המסוים שלהם מפוצה בכך שהם עמידים למחלת המלריה.

היום הגדול הגיע, והצהרתי על היותי חסר G6PD. הרופא רשם משהו, והמשיך למשש לי את האשכים. כמה שבועות אחר כך הגיעה הבשורה המרה – פרופיל 97. מסתבר שפחות בעייתי להסתער בלבנון או בעזה, גם אם יש לך אלרגיה לפול.

אם חשבתם שאמא ויתרה טעיתם בגדול. הייתה לה תכנית מגירה. היא שיכנעה אותי להתגייס לחיל הים, וריכזה את כל המאמצים לשם. מכתבים, טלפונים, כל מה שאפשר. ואני? רק רציתי שאמא תהיה רגועה. "מה ההבדל בין חיל הים לבין להיות חי"רניק?", שאלתי אותה, והיא ענתה בשלווה: "כשאתה במים אני רגועה יותר". עשיתי יום סיירות אבל ויתרתי על המיונים כי לא קיבלתי שייטת 13. קיבלתי מיונים לחובלים, ובסופו של דבר הצלחתי, במאמץ רב, להתקבל לצוללות.

סיימתי טירונות בהצלחה, והתחלתי את הקורס. אחרי שבוע התעלפתי בתוך הצוללת ופינו אותי לבית החולים. אמא פגשה אותי שם, קורנת מאושר. "המפקד שלך אמר שיעבירו אותך לג'וב", הכריזה בגאווה, בעודי מסתכל עליה במבט מבולבל.

באחד החיפושים הקדחתניים שלה היא גילתה שלאף אחד בצה"ל לא הייתה בעיה עם G6PD, חוץ מגורם אחד – חיל הים. מסתבר שבסביבה עתירת חמצן העיראקים פחות חזקים. מי יודע, אולי ככה האמריקאים הפילו את סאדאם חוסיין. בכל מקרה, אף אחד לא שאל אותי על זה במיונים, ובאורח פלא המידע הזה גם לא הופיע בתיק הרפואי שלי.

"אתה צריך להגיד תודה שאנחנו לא מכניסים אותך לכלא על הסתרת מידע רפואי", אמר לי המפקד, "יש לך מזל שאתה לא מת עכשיו".
"להגיד לך תודה?", ענה לו סבא גיורא, בעוד אמא הצוהלת מנסה להשתיק אותו כדי שלא יתחיל להתפאר באוזניי המפקד על מעלליו בכלא, "תגיד לנו תודה".
"על מה אני צריך להגיד לכם תודה?", השיב המפקד בתמיהה.
"על זה שבזכותנו שירת תחתייך הצוללן העיראקי הראשון!", ענה סבא.