במשך שנה שלמה היינו חולפים אחד על פני השנייה ברחוב, היא לכיוון האוניברסיטה, אני לכיוון תחנת האוטובוס שתוביל אותי לבניין משרדים אפרורי אך קלאסי במרכז העיר. אחרי שבועיים רצופים דחפתי לה את המכתב הראשון ליד והיא נעצרה, הביטה בי המומה. ואני המשכתי ללכת, בעודה בוהה בי. יום למחרת נתתי לה את המכתב השני והיא הגניבה לי חיוך קטן. ביום השלישי היא הושיטה לי יד ולקחה את המכתב בערגה, כף ידה נוגעת בידי כאילו מבלי משים. כתבתי לה כלמיני דברים, קראתי לה "האישה אותה אני פוגש בכל בוקר". סיפרתי לה מה עובר עליי ולאן אני הולך אחרי שאנחנו נפרדים. מה אני עושה בעבודה, למה יש לי אישיו עם כבד (סבתא שלי החליטה שאני אוהב את זה ודחפה לי את זה בלי הפסקה בילדות), ולמה אני חושב שאנשים בג'יפים הם בני זונות. כתבתי לה על האהבות הגדולות שלי ועל החרדות הקטנות שלי. על עניינים דיומא ועל רגשות ותחושות ותובנות על החיים. אחרי שבוע היא החזירה לי מכתב משל עצמה. כתבה שהיא לא יודעת כל כך מה לספר לי, אבל שהיא הרגישה צורך להשתתף גם כן בתחביב הזה שפיתחתי לעצמי. מעולם לא ביקשתי ממנה לספר על עצמה, וגם היא לא ביקשה שאספר על עצמי. אבל איכשהו התקרבנו לאט לאט, תוך כדי שכל אדם נשאר בעולמו הוא, ועדיין מצליח למצוא לעצמו נפש תאומה עמה לא החליף מילה מאז ומעולם. לאט לאט היא החלה להיפתח ולספר לי על עצמה יותר ויותר. בהתחלה על מעשיה, אחר כך על מחשבותיה, ובשלב מאוחר יותר על סודותיה. הרגשנו שאנחנו ממש מכירים זה את זו. יכולתי לחוש את פעימות לבה הדופקות בקצב קבוע ומסחרר תוך כדי כתיבתה הקולחת השוטפת החוצה את שעל לבה.

בוקר אחד אחרי כמה חודשים של החלפת מכתבים הדדית קבועה ומהנה, התהלכתי לי ברחוב כרגיל בדרכי לעבודה, המכתב תחוב לכיס הפנימי של מעילי, עקב הרוחות העזות והגשם הטורדני. המשכתי בדרכי, חלפתי על פני הרחוב שבו אני פוגש בה מידי יום, והיא פשוט לא הייתה שם. מועקה חלפה לשנייה קלה במרכז חזי, מאיימת שהיא כאן כדי להשאר. חשבתי לעצמי, "נו, היא בטח חולה, בנאדם חווה מידי פעם שבירת שגרה בלתי רצויה". ניסיתי להיזכר מה היא כתבה לי אמש, ולא הצלחתי לאתר במוחי אף רמז למחלה כלשהי, או לנסיעה מחוץ לעיר. הגשם הלם על מטרייתי, נוטף לי על הנעליים. ניסיתי לשכנע את עצמי שבטח היא חטפה איזה וירוס מעכשיו לעכשיו, או שהייתה צריכה לקחת את החתול שלה לוטרינר על הבוקר כי הוא התחיל להשתעל נזלת. זה הרי קורה עם חתולים.

חלף יום ועוד יום, והיא לא חלפה מולי. בכל ערב כתבתי לה מכתב חדש, וכך בכל בוקר נשאתי עמי עוד מכתב ועוד אחד. עמדתי להתייאש. ביום ה-15 היא פתאום הופיעה. מרוב לחץ נעמדתי מולה, עצור נשימה. שנינו לקחנו נשימה עמוקה והתחלנו לדבר יחד: אמרתי – "אני אוהב אותך", והיא אמרה בו זמנית – "עברתי דירה". היא השפילה את עיניה במבוכה. "אני מצטערת". "מה קרה? הכל בסדר איתך?", השבתי מיד, מנסה להתגבר על חוסר הנעימות, מסתגל לקולה, ששמעתי זה עתה בפעם הראשונה. מדהים לדעת כל כך הרבה על אדם שמעולם לא שמעת את קולו. "כן, הכל בסדר", היא השיבה בשקט. "פשוט עברתי דירה, ובגלל זה הפסקתי ללכת ברחוב הזה בבקרים", המועקה פשטה בחזי, נאבקת בעוז עם ההקלה שבידיעה שהיא בסדר, שלא קרה לה משהו רע. "הגעתי לכאן במיוחד הבוקר כדי לפגוש אותך, כדי להגיד לך", היא המשיכה, התרגשות ניכרת בקולה. שתיקה רועמת שררה לרגע אחד שהרגיש כמו נצח. "הבאתי לך את זה", הושטתי אליה צרור מכתבים מקופלים בקפידה בתוך ניילונית מקומטת. היא השיבה בחיוך מבויש ולקחה את המכתבים מידיי ברצון. "גם אני הבאתי לך מכתבים", היא פתחה את הריצ'רץ' של תיק הגב בזהירות והגישה אליי בשתי ידיים פתוחות מכתבים מסודרים בסדר מופתי. "אז זה אומר שיהיה לנו הרבה מה לקרוא היום, אה?", היא ציחקקה. "כן.." אמרתי ופגשתי את עיניי הדבש שלה. "טוב, אז.. ביי בינתיים", היא אמרה לפתע והחלה ללכת במהירות, נמלטת מהמקום ללא הסבר נוסף. "רגע…" צעדתי בעקבותיה, "אז לא נתראה יותר?", שאלתי בחשש. "הכל כתוב במכתב, אל תדאג", היא השיבה והמשיכה להתרחק, לא נותנת לי הזדמנות להוסיף עוד מילה אחת נוספת.

קראתי הכל בשקיקה. ישבתי במשך שעה שלמה, אולי שעתיים, וחייכתי, ודמעתי, והתרגשתי. וגם קצת השתעממתי, בעיקר בחלקים שבהם היא הסבירה לעומק על קורס בפקולטה למדעי הבריאות שהיא לוקחת ונקרא "שיפון, כוסמין ודגנים: המוציא קלוריות מן הארץ". אחזתי בדפים השבריריים בחוזקה וקיוויתי שזה לא נגמר. הרגשתי כאילו אני קורא את הדפים האחרונים של הספר האחרון של הארי פוטר. הסוף המוחלט והסופי והגמור. בתחתית המכתב האחרון, באותיות קטנות, היא כתבה בהחלטיות: "מעכשיו, אנחנו נשלח מכתבים בדואר, כמו פעם", ומתחת רשמה את הכתובת שלה. זה היה נראה לי מוזר מאוד שככה היא רוצה שנמשיך, אבל הרי אני זה שהתחלתי עם המנהג החריג הזה של החלפת המכתבים היומית, אז מי אני שאשפוט. התיישבתי לכתוב לה כבכל יום, ובסוף המכתב הוספתי את הכתובת שלי. כשסיימתי דפקתי אצל השכנה שולה, שגרה ממול ויש לה הכל, וביקשתי מכתב ובול. היא לא שאלה שאלות. בבוקר שמתי את המכתב בתיבה. וחיכיתי. וחיכיתי. וחיכיתי. אחרי כמה ימים הגיע המכתב הראשון של העידן החדש.

יש בינינו קרבה, אינטימיות, מחויבות, אפילו זוגיות. אבל אני לא יודע אם מה שיש בינינו זאת אהבה. לפעמים אני תוהה מה יקרה אם יום אחד אני פשוט אופיע אצלה בפתח הבית, אדפוק בדלת ואכנס. אשאף פנימה אל ריאותיי את ריחות גופה וביתה, אגע בפניה ואאחוז במותנייה, אשמע את לחישותיה הרכות ואביט בה בשקיקה. בינתיים אנחנו ממשיכים לכתוב, ממשיכים לחדור זה אל לבה של זו באמצעות דיו הניתז על דף בלבד. אהבה התלויה בדוור.

הפוסט פורסם גם בדף הפייסבוק שלי, מומלץ להכנס בעיקר אם בא לכם לקרוא קצת תגובות.